במהלך שביל ישראל החלטנו לעשות קייאקים מבית ינאי עד קיסריה. איתי ואני הבאנו קיאק אחד מהצפון, מרוצ'ט משופצר ומזווד לטנדר. המשימה של מאיה וליאור הייתה להתארגן גם על קיאק - מאיה הטילה את המשימה על ליאור וליאור כמו ליאור לקח את המשימה ברצינות וחיפש ודיבר עם עודד שבמקרה בדיוק קנה לחבר מתנה קאיק והם הסכימו בינהם שליאור ומאיה ישתמשו בו ואז ליאור יביא את הקאיק לכחל לעודד win win , וכמובן שהוא הגיע (כמו בתמונה) על הגג של הסיאט איביזה של ליאור. אז נפגשנו בחוף בית ינאי, וכל זוג לקח את הקיאק למים (כבר משימה לא פשוטה) ואחרי שנכנסנו קצת פנימה, התחלנו לחתור צפונה לכיוון קיסריה... (התחרות הייתה לא הוגנת מלכתחילה - כי לאיתי יש כבר קילומטראז לא רע בחתירה בקיאק) אחרי 10-15 דק שאנחנו חותרים, הסתכלנו אחורה וראינו את מאיה וליאור מאוד רחוקים מאיתנו, מתקדמים בסללומים לאט מאוד (במצטבר נראה לי כפול 3 במרחק ממה שאנחנו עשינו) אז עצרנו וחיכינו להם, וכשנפגשנו, אני לא ארחיב על כמה מאיה הייתה גמורה, ומאחוריה ליאור... מבסוט.... כאילו לא קרה כלום, רק רוצה להתקדם לתחנת כוח בחדרה בניסיון לראות את הכרישים! *ספויילר - לא ראינו כרישים* אחרי כמה שעות של חתירה לא קלה (בערך 14 קמ) הגענו לחוף ים בקיסריה, יצאנו מהים, מאיה ואני נשארנו (לא הצלחנו לזוז...) לשמור על הקייאקים, וליאור ואיתי הלכו לפנק אותנו בג'חנון שהיה סיומת ראויה ליום כזה!

ליאור היה אחד האנשים היחידים בעולם הזה שיכולים להפוך כל סיטואציה קשוחה לחיובית ומצחיקה. בטיול לאתיופיה אני זכיתי לחוות את זה ממנו כמה וכמה פעמים. הסיפור שהכי מלווה אותי עד היום כשאני חושבת על ליאור זה הטרק בהרי הsimien. הבנתי מאוד מהר שליאור הוא בן אדם של חוויות. שיש לו את הראיונות הכי מטורפים ויודע לא רק איך ליישם אותם, אלה לשכנע את כולם שזה מה שהם גם רוצים. וככה מצאתי את עצמי מטפסת על הר 4000 מטר בגובה באמצע הלילה עם זוג שאני הכרתי רק לפני שבוע. העליה לפסגה לקחה לנו 4 שעות. היה קפוא ברמה שהנחלים הפכו לקרח. אני ומאיה קיבלנו סחרחורות וכל מה שרצינו לעשות זה לרדת מההר. ומי עלה את כל זה בחיוך ענק? ליאור. לא רק שהוא עשה כל דבר באהבה וצחוקים, הוא גם דחף אותנו לעשות את הדבר הכי קשה פיזית שעשיתי בחיי. בזכותו, הגענו לפסגה. כמו שליאור דחף ותמך באווירה הכי טובה שאפשר לאורך כל העלייה, לא הפתיע אף אחד מאיתנו כשמצאנו אותו מכין פק"ל קפה לכולם (למרות שהידיים שלו כבר הפכו לסגולות מרוב קור). אין סיכוי שהוא היה נותן לנו פשוט לרדת מההר בלי סיום טוב של קפה וצחוקים! ליאור היה בן אדם כזה שמפוצץ בחום ואהבה ותמיד מסתכל על האחר. הוא תמיד רצה רק לעזור ולעשות טוב וכיף לכולם. בכל הזמן שלי באתיופיה, זאת החוויה הכי מעצימה שהיית לי. בזכותך ליאור. תודה לך ❤️נטלי